ספר ישעיה  

ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני (ישעיה יב,א).

רש"י

ואמרת. בראותך זאת: אודך כי אנפת בי. והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עוני וישב אפך ותנחמני. ויונתן תרגם אודך ה' כי חטאתי לך ועל כן אנפת בי ולולי רחמיך לא הייתי כדאי לשוב אפך ולנחמני והנה שב אפך ממני:

ספר ישעיה

מעצר וממשפט לקח ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו (ישעיה נג,ח).

תרגום יונתן

מיסורין ומפורענות יקריב גלותנא ופרישן דיתעבדן לנא ביומוהי מן יכול לאשתעאה ארי יעדי שולטן עממיא מארעא דישראל חובין דחבו עמי עד לותהון ימטו:

ספר יחזקאל

גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם בגוים ולזרות אותם בארצות. יען משפטי לא עשו וחקותי מאסו ואת שבתותי חללו ואחרי גלולי אבותם היו עיניהם. (יחזקאל כ, כג - כד).

 

מלבי"ם

גם אני נשאתי את ידי, ר"ל והגם שמפני חילול השם השבותי ידי מהם, בכ"ז ראיתי שלא הגיע עדיין שעת התיקון, ושהם בטבעם מוכנים לחטא, ועי"כ ראיתי שגאולת מצרים אינה גאולת עולם, ושעתידים לבא עוד בכמה גליות לכלא פשע ולהתם חטאת, ושיפלו כמה נפילות עד שיבא שעת התיקון, ונשא ידו להפיץ אותם בגוים ושמשם יזרו בארצות שונות ושם יוצרפו כמצרף ובכור פעם אחר פעם. (מראה יחזקאל להמלבי"ם (נלב"ע שנת תרל"ט), יחזקאל כ כג).

 

בארץ אויביהם לא מאסתים

ספר ויקרא

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם. (כו,מד)

 

ההבטחה שלא לכלות עמנו היא רק בארצות גולה

רמב"ן

ודע, כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה (דברים כ"ח פסוק ט"ו-כ"א) ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה (שם פסוק כ"א), אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן (שם פסוק ס"ד), אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק ל"ו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם, ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק ל"ח) זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק ס"ג) ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות...אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כ"ו מ"ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (ויקרא כ"ו ט"ז) סוד הברית הזאת (שם פסוקים י"ד-מ"ו), וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית (עיין דניאל ז' ז'), ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו (פירושו על דברים כ"ח מ"ב).

ומ"מ זה וודאי נראה ברור שאם רוב ישראל הם בארצות אויביהם וסובלים גזירת הגלות, שאז קיימת הבטחתו ית"ש לשמור מכליה אף את בני ארץ ישראל, ואין כוונת הרמב"ן אלא אם רוב ישראל עולין בחומה נגד רצונו ית"ש שגזר הגלות. נמצא לפי זה שישיבת רוב ישראל בגולה כגזירת הבורא ית"ש, היא המצלת גם תושבי ארץ ישראל. (ויואל משה מאמר א' סימן י"ד)

 

בסיבת הפיזור בין העמים תמצאו רווח והצלה

ספר דברים

כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלקיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. (דברים ד, כה - כז)

מלבי"ם

והפיץ ה', זאת שנית יעשה להצלתכם שלא יגלה אתכם אל מקום אחד רק יפיץ אתכם שתהיו מפוזרים בעמים, שאז אם יגזרו עליכם גזרות וכליון במקום אחד תמצאו רוח והצלה במקום אחר ועי"ז ונשארתם מתי מספר בגוים, עי"כ ישאר מכם תמיד שארית, הגם שיהיו מתי מספר עכ"פ לא תכלו לגמרי. וכמ"ש חז"ל (פסחים פ"ז ע"ב) על צדקות פזרונו בישראל שעשה עמהם צדקה מה שפזרם בין האומות שאם גוזרים עליהם כליה במקום אחד ישאר להם שארית במקום אחר. (פירושו על דברים ד, כו - כז)